מרצ חדשה – תגובה לאורן יואלי

רשומה זו הינה הרחבה של תגובה שכתבתי לרשומה בבלוג של אורן יואלי מהפורום לזכויות הפרט במרצ. אני מציע לקרוא את מה שהוא כתב לפני שתמשיכו הלאה.

יואלי כותב ברשומה שלו "זוהי שעתה של הקשבה. זוהי שעתה של כנות. מרצ צמאה לקולות חדשים ולחשיבה מחוץ לתבניות של עצמה. הנה כמה כיווני פעולה.", והוא אכן מציע כיווני פעולה סדורים, הנוגעים הן למצע המפלגה ומה שעליה לקדם ("המהות"), הן לצורה בה הם מועברים לציבור ("המסר"), והן לשיטת בחירת המועמדים לכנסת ("המנגנון"). כמו יואלי, וכמו זהבה גלאון, אני מסכים ש"זו אחריותה של מרצ כמפלגה לעשות חשבון נפש ולמצוא מחדש את המצפן והכיוון". נכון לכתיבת שורות אלה, אין לי הצעות מגובשות משלי. עם זאת, ברשומה אליה הפניתי למעלה ישנן מספר הצעות הדורשות התייחסות.

"זכויות עכשיו – שלום אחר כך"

יואלי מאשים את המפלגות מהמחנה הציוני ימינה ב"התניית את השיפור בחייהם של הפלסטינים בהתקדמות המשא ומתן לשלום", ואכן ניתן לראות שזה מה שקורה בפועל. אחד מן ההבדלים הבולטים בין מרצ למפלגות אלה הינו שיעורם הגדול של ח"כים והפעילים פעילים המתבטאים באופן שוטף למען שמירת ושיפור זכויותיהם של פלסטינים בגדה, ולא רק תומכים בקיומו של "אופק מדיני". עם זאת, נראה כי יואלי הולך לקיצוניות השניה בהצעתו ולהתמקדות ב"עצים" של הפרת זכויות נקודתיות תוך התעלמות מסוכנת מן ה"יער" של סכסוך בין לאומים עם גלונים של אלימות ושנאה משני הצדדים. מדיניות כזו מטפלת בסימפטומים בלבד. ייתכן שבהשאלה מיצחק רבין יש להתקדם בכל אחד מן הערוצים כאילו השני אינו מתקיים.

מתנחלים

יואלי מציע כי "על מרצ להודיע שבשום שלב לא תסכים לכך שצה"ל יפנה בכוח אדם מביתו. מי שירצה להישאר בשטחי פלסטין לאחר נסיגת צה"ל, אין זה תפקיד המדינה למנוע זאת ממנו, והוא ידע שהוא עושה זאת על אחריותו בלבד (תוך הפעלת תכנית פינוי – פיצוי עבור מי שמסכים להתפנות וולונטרית)". מי שעוד כואב את טראומת פינוי גוש קטיף יזדהה עם מתן האפשרות להישאר בשטח הפלסטיני לאחר הקמת שתי מדינות. בבחירה בינה לבין פינוי מכאיב ויקר ייתכן כי מדיניות זו עדיפה – בהסכמת שני הצדדים ותוך פיתרון בעיות ביטחון. זו דווקא נקודה ששווה לשקול ולאמץ.

יואלי גם מקדיש תשומת לב רבה למה שהוא מכנה "עסקאות וולנטריות" על קרקע, למרות שהן ככל הנראה טיפה בים נקודות החיכוך בגדה המערבית. גם כאן הוא מפספס את התמונה הגדולה – לעסקאות בהסכמת שני החותמים עשויה להיות השפעה מהותית על סביבתם, ובמצב העניינים הנוכחי לא ניתן להתייחס אליהן כאל עניין פרטי.

כלכלה וחברה

כאן לדעתי יואלי טועה בענק. הקדשתי כבר שתי רשומות לכך, אז אסתפק בלהזכיר כי למרצ תוכנית כלכלית מוצלחת, מפורטת ומגובשת השונה מהותית מזו של המחנה הציוני. הוא מעלה שני נושאים חשובים מאוד – היחס לתחרות והיחס לקבוצות לחץ. אלא שבשניהם המצב שונה ממה שהוא מתאר.

מדיניות כלכלית שמאלית ברת קיימא אינה שלילה של תחרות ואינה כניעה לקבוצות לחץ, ולטעמי מרצ מדגימה זאת טוב יותר ממפלגות אחרות, כפי שניתן לראות מן המאבק שהובילה זהבה גלאון נגד הריכוזיות, מן הרפורמות שהתוכנית הכלכלית של המפלגה מציעה במגזר הפיננסי, ומכוחות עולים במפלגה שמגיעים מן הקיבוצים ומאיגודי עובדים, אך מקדמים לא תפיסה של לובינג למען קבוצה קטנה אלא של סולידריות ושל שינוי מלמטה באמצעים דמוקרטיים, כגון אבי דאבוש מן התנועה לעתיד הנגב המערבי, איתי סבירסקי מ"כוח לעובדים" ותום דרומי-חכים מ"אופק". תפיסה זו, לצד עידוד תחרות במקומות בהם זו דרושה, היא לדעתי הבסיס למדיניות כלכלית שמאלית ברת קיימא. בד בבד, אלה במפלגה שמחזיקים בגישה השניה הולכים ומאבדים מכוחם, כפי שניתן לראות מן התוספת החדשה למצע המפלגה בדבר צדק חלוקתי, או מירידת כוחם של מועמדים המזוהים עם הלובי החקלאי.

מנגנונים וייצוג

יואלי מציע חזרה לפריימריז (בתוספת שיריונים) או לוועדה מסדרת, תוך טענה כי "חבר ועידה, ובעיקר מתמודד ברשימת מרצ לכנסת, ימצא שחלק ניכר מזמנו מוקדש למפקד של חברים, זמן יקר אשר יכול להיות מוקדש לקידום נושאים מהותיים יותר". פריימריז לכלל חברי המפלגה דווקא יגדילו את ההתעסקות בהיבחרות, כי צריך להשקיע יותר זמן, מאמץ וכסף, כפי שניתן לראות בעבודה ובליכוד. מי ששוקל ועדה מסדרת, מוטב שילמד מניסיונן של מפא"י, קדימה, ישראל ביתינו ויש עתיד בהן ריכוז הכוח במקום אחד יצר כפיה, סיאוב ואחדות מחשבה. שיריונים של ידוענים לא מנעו את הכישלון של 2009.

עוד הוא כותב: "את המגזריות מרצ חייבת לשבור, ולהבהיר שסדר היום שלה הוא חוצה מגזרים, ואינו משרת רק קבוצות לחץ. הנחת היסוד צריכה להיות שתמר זנדברג תפעל עבור ערבים וגברים כשם שעיסווי פריג' יפעל עבור יהודים ונשים". התחייבות לפעול למען מגזר ללא ייצוג בפועל שלו היא בעייתית. ראשית, מפני שכך קשה להבין יותר את צרכיו הייחודיים של אותו מגזר, ושנית, מפני שמצב כזה משדר חוסר רצינות וחוסר אמינות. על מנת ליצור סדר יום חוצה מגזרים ולשדר זאת לציבור הבוחרים יש לפעול למען ייצוג חוצה מגזרים. לא על ידי שיריונים אלא על ידי שינוי מלמטה ושכנוע של הגוף הבוחר את המועמדים, כפי שהחל לעשות אבי דאבוש, שלא צמח במפלגה אך הצליח להיבחר למקום השמיני ברשימתה לכנסת ה-20.

סיכום

יואלי מציע שינויים שנובעים מתפיסת עולם ששונה מתפיסת העולם שלי, חברתית וכלכלית. מעבר לנקודות בהן יש ביננו חוסר הסכמה אידיאולוגי, הוא כושל לדעתי בראיית התמונה הגדולה בשל התמקדות יתר בפרטים, תרתי משמע. כאשר הבעיות המדיניות והחברתיות שעל סדר היום מערבות זהות לאומית ומגזרית, וכאשר הבעיות הכלכליות מערבות אי שוויון והשפעות חיצוניות, לא ניתן להציע מדיניות רצינית אם מסתכלים רק על אינדיבידואלים ושוכחים מקיומן של חברה ומדינה. זהו הכשל שמוביל את הכותב למסקנות שגויות, למרות הצגה וניתוח סבירים של העובדות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פוליטיקה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

השארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s